Bikourim
Daf 8b
מַה פְלִיגִין רִבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנִין. בְּגִידּוּלִין. אֲבָל בְּעֵירוּבִין אוּף רִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵיי. מַה בֵין עֵירוּבִין מַה בֵין גִּידּוּלִין. עֵירוּבִין בְּעֵייְנָן הֵן. גִּידּוּלִין כְּבָר בָּֽטְלוּ. כְּמַה דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי לְרַבָּנִין בְּעֵירוּבֵי מַעֲשֵׂר. אֲבָל בְּעֵירוּבֵי בִּיכּוּרִין כְּגִידּוּלִין הֵן. וְכֵן הָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. אֵין הַבִּיכּוּרִין אוֹסְרִין אֶת עֵירוּבֵיהֶן וְגִידּוּלֵיהֶן מִלּוֹכַל בִּירוּשָׁלֵם. מַה בֵין מַעֲשֵׂר מַה בֵין בִּיכּוּרִין. מַעֲשֵׂר אֵין לוֹ עֲלִייָה. בִּכּוּרִים יֵשׁ לָהֶן עֲלִייָה. 8b הֲוֵי מַה דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי לָרַבָּנִין בַּדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ עֲלִייָה. מוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּאוֹתָהּ הַסְּאָה שֶׁהֶעֱלָה מִתּוֹךְ סְאָה שֶׁהִוא טְעוּנָה מְחִיצָה וּטְעוֹנָה הֲנָייָה. וְרַבָּנִין אָֽמְרִין כּוּלְּהֶן טְעוּנוֹת מְחִיצָה וּטְעוּנוֹת הֲנָייָה.
Traduction
On le sait de ce qu’on leur a objecté: N’admettez-vous pas que les produits des prémices permis aux étrangers et ceux des dîmes sont aussi autorisés pour l’usage des animaux? Si donc c’est permis, pour quoi l’entrée à Jérusalem les rend-elles interdits? y a-t-il une autre séparation à cause de laquelle les étrangers peuvent parfois consommer les prémices, et y en a-t-il une pour les animaux? Pas plus qu’il n’y a de distinction pour les uns, il n’y en a pas pour les autres. C’est que, répondent les rabbins, on a considéré Jérusalem comme une place pour laquelle il n’y a pas d’annulation possible des interdits, pouvant les délier; or, de même qu’en ce cas chaque parcelle, quelque petite qu’elle soit, reste interdite dans l’ensemble, il en est de même pour ce qui entre à Jérusalem. Sur quoi porte la discussion entre R. Simon et les autres sages? Sur les produits des prémices; mais en cas de mélange des produits eux-mêmes, R. Simon reconnaît aussi qu’ils sont interdits. Pourquoi cette différence entre le mélange et les produits? C’est que le mélange se trouve dans l’ensemble à l’état naturel, tandis que le produit provenant des prémices est un objet altéré par rapport au principe. Quant à l’acceptation de l’avis des sages par R. Simon, elle s’applique au mélange des produits qui sont de la dîme; mais, s’il s’agit de mélanges des prémices, on les considérera comme leurs produits et ils seront permis. C’est aussi ce que R. Simon dit: Il n’est pas interdit de manger à Jérusalem les mélanges des prémices, ni leurs produits. Pourquoi cette distinction? C’est que la dîme n’y sera jamais annulée (quel que soit l’ensemble du mélange, on le mangera là); tandis que les prémices, mêlées à une quantité supérieure, s’annulent. Puis donc que pour la dîme R. Simon partage l’avis des autres sages, parce qu’elle ne peut pas être annulée, il n’y aura pas non plus d’annulation pour le saa de prémices retiré au milieu de cent autres saas auxquels il était mêlé, il faut le maintenir dans les limites de la capitale (le manger à Jérusalem) et en user là (sans le laisser se perdre); selon les autres sages, tous les cents saas seront soumis à ces mesures.
Pnei Moshe non traduit
מה פליגין ר''ש ורבנן. גבי מעשר דוקא בגידולין שלו אבל בעירובין והיינו במעשר עצמו שנתערב בחולין אף ר''ש מודי שצריך לאכול בירושלים הכל בקדושת מעשר וכדמפרש טעמיה מה בין וכו' משום דעירובין בעינן הן שנתערב המעשר בעודו בעין אבל הגידולין שלו כבר בטלו אחר שזרע אותו:
במה דר''ש מודי לרבנן. ובמה הוא מודה להן בעירובין דוקא בעירובי מעשר אבל בעירובי ביכורים כגדוליהן הן לר''ש וכן היה ר''ש אומר וכו' ברייתא בתוספתא היא ובספרים שלפנינו לא גריס בתוספתא אלא גידוליהן ומפרש טעמא לר''ש מה בין מעשר וכו' משום שהמעשר אין לו עלייה דלא מצינו עלייה במעשר אבל בביכורים עולין הן באחד ומאה הלכך מקיל בהו ר''ש בהתערובת כמו בהגדולין:
הוי מה דר''ש מודי לרבנן וכו'. כלומר שמעינן ממה שאמרנו לר''ש דבדבר שאין לו עלייה הוא דמודי להו לרבנן ואם כן ש''מ נמי דבמאי הוא דמודי ר''ש באותה סאה שהעלה מתוך מאה שהיא טעונה מחיצה וטעונה הנייה וכלומר שאם נפלה סאה מעשר לתוך מאה חולין בירושלים והעלה אותה סאה והרי אין למעשר עלייה וא''כ בהא פליגי דלר''ש אותה סאה דוקא היא כמעשר דלא נתבטלה וטעונה מחיצה לאכלה בירושלים וטעונה הנייה כלומר כהניית מעשר שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה והשאר לא מחמיר בהו ר''ש דהא דאמרינן דמודה הוא בעירובי מעשר לפי שאין לו עלייה היינו לאותה הסאה עצמה שלא נתבטלה ונוהג בה קדושת מעשר ולרבנן כולהון טעונות מחיצה וטעונין הנייה כקדושת מעשר שהתערובת סאה עושה להכל שיהא קדושת מעשר עליהן הואיל והוא יכול לאכול כולן שם:
רִבִּי יוֹחָנָן אָזַל לְחָד אָתָר אָמַר אֲנָא בֶּן עַזַּיי דְּהָכָא. אָתָא חַד סָב שָׁאַל לֵיהּ. אָמַר גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְרוּמָה וְגִידּוּלֵי גִידּוּלִין חוּלִין. אֲבָל טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּץ לָאָרֶץ הַמְּדוּמָּע וְהַבִּיכּוּרִין גִּידוּלֵיהֶן חוּלִין. תַּמָּן אַתְּ אָמַר גִּידּוּלֵיהֶן מוּתָּרִין. וְהָכָא אַתְּ אָמַר גִּידּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין. אָמַר לֵיהּ. הֵן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן מוּתָּרִין בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָלָה. וְהֵן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה. אָמַר לֵיהּ וְהָתַנִּינָן אֵי זֶהוּ דָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה. כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים. וְהַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים חַייָבִין בְּבִיכּוּרִים. אָמַר אָזַל בֶּן עַזַּאי דְּהָכָא אַתְּ אָמַר. שָׁאַל לְרִבִּי יַנַּאי. אָמַר לֵיהּ לְמַעֲשֵׂר הוּשְׁבָה דָּבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה.
Traduction
R. Yohanan étant allé dans une localité fit savoir qu’il était le ben-Azaï du lieu (à lui on devait adresser les questions, comme ailleurs à ben Azaï). Un vieillard survint et lui demanda: il est dit (57)(Terumot 9, 4). ''que les produits de l’oblation sont considérés comme elle-même, mais ceux qui proviennent des produits (au 3e degré) sont profanes; les produits de l’inaffranchi, ou de la 2e dîme, ou de la 1re dîme, ou des pousses spontanées de la 7e année, ou de l’oblation sur les fruits du dehors, ou du mélange sacré, ou des prémices, sont tenus pour profanes''. Pourquoi donc là autorise-t-on l’usage de ces produits, tandis qu’ici on les interdit? Ils sont permis, répondit-il, lorsque la semence se dissout dans la terre; et au cas contraire, ils sont interdits. Mais, objecta le même vieillard, n’est-il pas dit aussitôt après que l’on entend par semence non dissoute dans la terre, celle du porreau, ou de l’ail, ou de l’oignon? Or, ces 3 produits sont-ils soumis au devoir des prémices? En effet, le Ben-Azaï d’ici est parti; et R. Yohanan, regrettant de s’être vanté ainsi, posa la question à R. Yanaï, qui répondit: pour la dîme on a expliqué que les produits sont interdits s’il s’agit de ceux dont la semence ne se dissout pas.
Pnei Moshe non traduit
אנא בן עזאי דהכא. כך היה דרכם כשהלכו לאיזה מקום אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא שאמר כל חכמי ישראל דומים עלי כקליפת השום ודוגמתו תמצא לעיל בפ''ו דפאה ובפ' עגלה ערופה גבי רב דאזל לחד אתר ואמר אנא בן עזאי דהכא:
אתא חד סב ושאיל ליה. הני רומיא דמתני' אהדדי דלעיל אמרינן בפ''ט דתרומות גדולי תרומה תרומה וכו' אבל טבל ומעשר שני וכו' והביכורי' גידוליהן חולין א''כ תמן את אמר גידוליהן של מעשר ובכורים מותרין והכא במתני' את אמר גידוליהן אסורין:
א''ל האי דתימר התם גדוליהן מותרין בדבר שזרעו כלה בארץ מיירי והן דתימר הכא גידוליהן אסורין בדבר שאין זרעו כלה והקשה לו והתנינן שם איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו' וכי הלוף והשום והבצלים חייבין בביכורים הן:
אמר אזל בן עזאי דהכא. הלך לו מה שהתפאר בעצמו אנא בן עזאי דהכא מה שאמרת שהרי אין אתה יודע להשיב ואתא ר' יוחנן ושאל זה לר' ינאי רבו וא''ל למעשר הושבה על המעשר קאי זה ששנינו הגדולין אסורין ושפיר מיתוקמא בדבר שאין זרעו כלה שהמעשר נוהג בלוף ושום ובצלים:
Bikourim
Daf 9a
משנה: יֵשׁ בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּבִיכּוּרִים. שֶׁהַתְּרוּמָה וְהַמַּעֲשֵׂר אוֹסְרִין אֶת הַגּוֹרֶן וְיֵשׁ לָהֶן שִׁיעוּר וְנוֹהֲגִין בְּכָל הָפֵּירוֹת בִּפְנֵי הַבַּיִת וּשְׁלֹא בִפְנֵי הַבַּיִת וּבָאֲרִיסִין וּבֶחָכוֹרוֹת וּבַסִּיקָרִיקוֹן וּבַגּוֹזְלָן. הֲרֵי אֵילּוּ בִתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּבִיכּוּרִין. יֵשׁ בְּבִיכּוּרִין מַה שֶׁאֵין בִּתְרוּמָה וּבְמַעֲשֵׂר. שֶׁהַבִּיכּוּרִים נִקְנִין בִּמְחוּבָּר לַקַּרְקַע עוֹשֶׂה אָדָם כָּל שָׂדֵהוּ בִּיכּוּרִים וְחַייָב בְּאַחֵרָיוּתָם וּטְעוּנִין קָרְבָּן וְשִׁיר וּתְנוּפָה וְלִינָה. תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר שָׁוָה לַבִּיכּוּרִים בִּשְׁתֵּי דְּרָכִים וְלַתְּרוּמָה בִשְׁתֵּי דְּרָכִים. נִיטֶּלֶת מִן הַטְּהוֹרָה עַל הַטְּמֵאָה וְשֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף כְּבִיכּוּרִים. וְאוֹסֵר אֶת הַגּוֹרֶן וְיֵשׁ לָהּ שִׁיעוּר כִּתְרוּמָה.
Traduction
Il y a certaines règles communes à l’oblation et à la 2e dîme, non applicables aux prémices. Ainsi, à défaut du prélèvement de l’oblation et de la 2e dîme, il est interdit de consommer des produits en grange (entièrement prêts), et elles ont une mesure fixe. Elles s’appliquent à tous les fruits, en tous temps, aussi bien pendant l’existence du Temple qu’après, aux fermiers à gage fixe ou à revenus proportionnels, aux sicaires et aux brigands. Dans tous ces cas, on doit l’oblation et la 2e dîme, non les prémices. Certaines règles s’appliquent aux prémices seules, non à l’oblation, ni à la 2e dîme (62)Le précieux commentaire de R. Simson de Sens s'arrêt ici dans les éditions. D'après le Ms. De la Bibl. Nat. De Paris n° 1362, le Libanon, 1867, n° 1-6, a édité la suite et fin.. Le cohen peut acquérir les prémices même encore adhérentes à la terre; on peut cueillir comme telles tout son champ; on en est responsable; on les accompagne d’une offrande, d’un chant, d’une présentation, et elles séjournent une nuit au Temple. L’oblation de la dîme ressemble aux prémices sous deux rapports, et à l’oblation ordinaire sous 2 autres rapports: on prélève l’oblation d’une partie pure pour libérer l’impure et même de ce qui est en dehors du cercle (63)De ce qui n'est pas en contact immédiat. Cf. (Terumot 2, 1)., comme pour les prémices; de plus, elle est cause de la défense de manger ce qui est en grange à défaut du prélèvement, et elle a une mesure, comme l’oblation.
Pnei Moshe non traduit
מתני' יש בתרומה וכו' אוסרין את הגורן. ואחר שנקבע למעשרות אסור לאכול מהן עד שיפריש תרומה ומעשרות מה שאין כן בבכורים:
ויש להן שיעור. מעשרות מדאורייתא ותרומה יש לה שיעור מדרבנן א' מחמשים ואסמכוה רבנן אקרא דכן מצינו בתרומת מדין אבל בכורים אין להן שיעור ואע''ג דתני הכא בריש פרק דלקמן הבכורים אחד מששים מ''מ לא מצינו רמז לזה מהמקרא אלא שחכמים השוו אותן לפאה שהיא אחד מששים:
ונוהגין בכל הפירות. אבל בכורים אינן נוהגין אלא בשבעת המינין:
בפני הבית ושלא בפני הבית. מן התורה נוהגין תרומה ומעשרות בא''י אף שלא בפני הבית והיינו עד שלא נבנה בית ראשון אבל משגלו הא אמרינן לעיל בפ''ו דשביעית דאף בזמן בית שני מדרבנן הן דמאליהן קבלו את המעשרות אבל בכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלהיך:
ובסקריקין ובגזלן. משנתייאשו הבעלים אבל בכורים אפי' נתייאשו הבעלים אינן מביאין משום שנאמר אדמתך כדאמרינן לעיל בפ''ק:
מתני' יש בבכורים וכו' נקנין במחובר לקרקע. שחל ביכורים על המחובר לקרקע ולכתחילה מצוה להפרישן במחובר כדתנן לקמן בריש הפרק יורד אדם לתוך שדהו וכו' ואשר בארצם כתיב כדיליף בגמרא אבל תרומה ומעשרות אינן חלין במחובר לקרקע:
ועושה אדם כל שדהו בכורים. דכתיב בכורי כל:
וחייבין באחריותן. דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא וגו' כדיליף לעיל בפ''ק לתרומה דצריך שישייר גם חולין וכן במעשרות:
וטעונין קרבן. דמצוה לכתחילה להביא עמהן קרבן שלמים כדיליף בגמרא נאמר כאן ושמחת בכל הטוב ונאמר להלן שמחה ושמחת בחגיך מה להלן שלמים אף כאן שלמים:
ושיר. משהגיעו לעזרה היו אומרים ארוממך ה' וגו' וקאמר בגמרא נאמר כאן שיר כלומר דנאמר ושמחת ונאמר להלן ביחזקאל והנך להם כשיר עגבים מכאן דדבר שהוא בשמחה הוא בשיר:
ותנופה. כדדריש ר''א בן יעקב דכתיב והניחו לרבות שטעונין תנופה ולינה אע''פ שלא הביא עמהן קרבן:
מתני' תרומת מעשר וכו' ניטלת מן הטהורה וכו'. כדילפינן לעיל ריש פ''ב דתרומות דתרומת מעשר תורמין מן הטהור על הטמא וכן א''צ לתורמה מן המוקף:
מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן. תַּמָּן אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. לְקַרְנָהּ שֶׁלִּנְבֵילָה הוּשְׁבָה. אָמַר לֵיהּ לֹא כֵן אִילְפָן רִבִּי. רָאִיתִי כִגְרִיס שְׁנַיִם. וְאָמַר אוּף הָכָא וְגִידּוּלֵיהֶן. וְעוֹד מִן הָדָא. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעֲשַׂר דְּגָֽנְךָ. בְּאֵי זֶה מַעֲשֵׂר אֲמָרוֹ. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי הַטָּהוֹר שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְיָצָא. וְאוֹף מִן הָדָא דְתַנֵּי לָהּ רִבִּי שִׁמְעוֹן. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂר שֶׁהַמַּעֲשֵׂר אוֹסֵר דָּמָיו וְעֵירוּבָיו וְקַנְקָנָיו וְסָפֵק עֵירוּבוֹ כָּל שֶׁהוּא 9a וְאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ. וְאָמַר אוּף בְּגִידּוּלִין כֵּן. אָמַר רִבִּי הִילָא הֵן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין רַבָּנִין. וְהֵן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן מוּתָּרִין רִבִּי שִׁמְעוֹן. אָֽמְרוּ לֵיהּ. וְהָתַנִּינָן גִּידוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי חוּלִין וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעוֹ. לְאֵי זֶה דָבָר הוּא פוֹדֶה אוֹתָן. לֹא מִפְּנֵי קְדוּשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. אוּף הָכָא יִטְעֲנוּ מְחִיצָה מִפְּנֵי קְדוּשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי אִימִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. הֶן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן אֲסוּרִין אִיסּוּר מְחִיצָה. וְהֵן דְּתֵימַר גִּידּוּלֵיהֶן מוּתָּרִין הֵיתֵר זָרוּת. הֲרֵי אֵילּוּ בְּמַעֲשֵׂר וּבְבִכּוּרִין מַה שֶׁאֵין כֵּן בִּתְרוּמָה.
Traduction
Est-ce que R. Yohanan ne se contredit pas? Ailleurs (au sujet du bœuf dangereux devant être lapidé), R. Josué b. Levi dit que lorsqu’on spécifie que la corne même de l’animal est interdite à toute jouissance, il s’agit d’une bête morte, non celle qui a été égorgée. Sur quoi R. Yohanan objecta que cette distinction ne paraît pas justifiée.: notre maître ne nous a-t-il pas enseigné que, pour la plaie murale, il faut avoir constaté qu’elle a la grandeur d’au moins 2 pois, et de même, pour la corne, il s’agit aussi bien de la bête égorgée que de la morte? Comment donc se fait-il qu’ici, traitant des produits provenant des dîmes et des prémices, on ne dise pas aussi que les produits se rapportent aux deux? On peut tirer la même déduction de ce qu’il est dit (ib. 12, 17): Tu ne pourras pas manger dans tes portes la dîme de ton blé; or, de quelle dîme s’agit-il? De la 2e dîme pure que l’on apportée à Jérusalem et que l’on en a ensuite exportée, ou bien encore de ce qu’a enseigné R. Simon, car il dit (58)Tossefta sur Bikurim, 1.: la dîme comporte cette gravité supérieure à d’autres saintetés qu’elle entraîne l’interdit pour l’argent ayant servit à la racheter, ou ce qui est mêlé avec elle, ou les cruches qui la retiennent, ou une parcelle quelconque de son mélange, ainsi qu’il est interdit de l’utiliser à l’éclairage? (questions non résolues). R. Ila dit: lorsqu’on a exprimé l’avis que les produits des prémices sont interdits, c’est d’après les sages; lorsqu’on dit au contraire qu’il sont permis, c’est conforme à l’avis de R. Simon. Mais fut-il répliqué, n’a-t-on pas dit (59)Terumot 9, 5.: ''les produits des objets consacrés et de la 2e dîme sont considérés comme profanes, et on les rachète selon leur valeur au moment des semailles''. Or, pourquoi les rachète-t-on, d’après R. Simon? C’est à cause de la partie de sainteté qui s’y trouve, en raison de l’obligation qu’il y a de les manger dans Jérusalem; donc, ici aussi, on devrait exiger que ces produits soient maintenus à l’intérieur de la capitale, par égard pour leur sainteté? En effet, répond R. Jérémie ou R. Imi au nom de R. Simon b. Lakish lorsqu’il est dit que leurs produits sont interdits, l’enceinte est cause de la défense (mais on peut en manger hors de Jérusalem); lorsqu’il est dit que leur usage est permis, il s’agit de la permission accordée à l’étranger, d’en tirer un profit (sans les manger s’ils sont dans la ville). – ''C’est donc une règle commune à la dîme et aux prémices, est-il dit, non applicable à l’oblation''.
Pnei Moshe non traduit
מחלפיה שיטתיה דר' יוחנן. דמשמע שקיבל תשובה זו מר' ינאי דעל המעשר בלחוד קאי והא תמן בעלמא למאי ששנינו במס' זבים בפ''ה הנושא את הנבילה ואת מי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד ומשמע דוקא במשא הוא שמטמאין בגדים אבל לא במגע ואמר ר' יהושע בן לוי על זה לקרנה של נבילה הושבה כלומר להרישא ולעיקר דין של נבילה הושבה זו המתני' דהנוגע בנבילה אינו מטמא בגדים לפי שאינו אלא מטמא אחד ופוסל אחד במגע שלה אבל למי חטאת שיש בהן כדי הזייה ס''ל לר' יהושע בן לוי שאף הנוגע בהן מטמא בגדים לפי [שלא] אפשר שיגע במים ולא יסיט אותן:
וא''ל ר' יוחנן לא כן אולפן רבי דאיתי נגרוס שנים. כצ''ל ובספרי הדפוס כתיב כאן מלות זרות וכלומר לא למדתנו רבינו שיש במשנה שאנחנו גורסים לשנים אלו שדין אחד להן והיא מתני' דפ''ק דכלים למעלה מהן נבלה ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה הן מטמאין את האדם במשא לטמא בגדים במגע וחשוכי בגדים במגע אלמא דדין אחד להן שאין מטמאין את הבגדים במגע וא''כ במתני' דזבים דגרסינן לשנים אלו ג''כ דין אחד להן הכי שמעינן לר' יוחנן דאמר לריב''ל כן:
ואמר אוף הכא וגידוליהן. כלומר מעתה קשיא לר' יוחנן דקיבל כאן להתשובה מר' ינאי דלמעשר בלבד הושבה ואמאי לא אמר לו אוף הכא הא אנן וגידוליהן תנינן במתני' דמשמע דקאי על המעשר ועל הבכורים והאיך אתה אומר דעל מעשר בלבד הושבה וזהו מחלפה שיטתיה דר' יוחנן דהתם לא קיבל מריב''ל לומר דעל הנבילה בלבד קאי ומשום ששנינו להשנים בחד בבא וא''כ דין אחד להם והכא קיבל תשובה זו מר' ינאי:
ועוד מן הדא. דדרשינן מלא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך דבאיזה מעשר נאמר כאן במעשר הטהור שנכנס לירושלי' ויצא שקלטוהו מחיצות ובהאי קרא כתיב נמי בכורים וכדמסיק הקושיא ואימר אף בגידולין כן דשוין הן הבכורים למעשר וכדמשמע ממתני' דהכא וקשיא להא דתנינן בתרומות דגידולי מעשר וביכורים חולין:
ועוד מן הדא דתני וכו'. ותוספתא היא במכילתין פ''ק ולא גריס שם בשם ר''ש והכי גריס חומר במעשר שני מה שאין בתרומה שהמעשר שני קנה את הקנקן כדתנן בפ''ק דמעשר שני שאם קנה קנקן ביין קונה המעשר גם להקנקן:
ואוסר דמיו שדמי המעשר הן בקדושת מעשר:
ועירובו וספק עירובו כל שהוא. אוסר בכל שהוא. ואסור לאונן ואין מדליקין בו את הנר מה שאין כן בתרומה קתני מיהת עירובו וספק עירובו אוסר בכל שהוא ואימר אף בגידולין כן דלא יהא חמיר ספק עירובו מגדולין שלו וקשיא על מתני' דתרומות:
אמר ר' הילא. דל''ק הני מתני' אהדדי דהאי דתימר כאן דגדוליהן אסורין רבנין היא והן דתימר בתרומות גידוליהן מותרין ר''ש דמתני' היא דפליג בגידוליהן:
והתנינן. בתרומות שם גדולי הקדש ומעשר שני חולין ופודה אותן מדרבנן וכפי הזמן שהיו שוין בשעת זריעה לאיזה דבר הוא פודה אותן לא מפני קדושה שיש בהן ואוף הכי נמי יטענו מחיצה מפני קדושה שיש בהן וכלומר שאם נכנסו למחיצת ירושלים וזרען שם יתפוס הקדושה שבהן לאכלן בקדושת מעשר ממש ואמאי קאמרת דלענין פדייה מחמירין עליהן מפני שבאו מקדושת מעשר ולענין שאר דברים חולין הן:
ר' ירמיה ור' אימי בשם רשב''ל. קאמרי לתרץ רומיא דהני מתני' דהן דתימר בתרומות דגידוליהן מותרין לענין היתר זרות דבגדולי בכורים אין בהן איסור זרות אם זרע חוץ לירושלים וכן במעשר אין בהן קדושת מעשר ממש והן דתימר כאן גדוליהן אסורין לענין איסור מחיצה שאם לאחר שנכנסו לירושלים זרען תפסה בהן איסור מחיצה ואף גידוליהן אסורין:
הרי אלו וכו' תמן תנינן. לעיל בפ''ה דמעשר שני גבי וידוי דאומר וגם נתתיו זה תרומה ותרומת מעשר ואם כן תרומה טעונה וידוי והכא את אמר מה שאין כן בתרומה אלמא אינה טעונה וידוי:
תַּמָּן תַּנִּינָן וְגַם נְתַתִּיו זוֹ תְרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. תַּמָּן אַתְּ אָמַר תְּרוּמָה טְעוּנָה וִידּוּי. וְהָכָא אַתְּ אָמַר תְּרוּמָה אֵין טְעוּנָה וִידּוּי. אָמַר רִבִּי הִילָא תַּנֵּיי תַמָּן הַתְּרוּמָה וְהַבִּכּוּרִים. אֶחָד הַנּוֹתְנָן וְאֶחָד הַנּוֹטְלָן טְעוּנִין וִידּוּי. אָמַר רִבִּי זְעִירָה רַבָּנִין דְּתַמָּן סָֽבְרִין וְרַבָּנִין דְּהָכָא אָֽמְרִין מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר בִּפְנֵי עַצְמָהּ מִתְוַדֶּה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּרוּמָה בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֵינוֹ מִתְוַדֶּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר יֵשׁ לָהֶן עָרֵי מִקְלָט. מַה נָן קַייָמִין. אִם בִּתְרוּמָה וּמַעֲשֵׂר שֶׁלּוֹ הֵן. אֵלָּא כִּי נָן קַייָמִין בִּתְרוּמָה. אָמַר רִבִּי הִילָא שְׁמָעִנָן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַעֲשֵׂר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מִתְוַדֶּה. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בִּיכּוּרִין בִּיכּוּרִין בִּפְנֵי עַצְמָן מִתְוַודֶּה. שְׁמָעִנָן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְרוּמָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ מִתְוַדֶּה.
Traduction
On dit plus haut (60)Maasser Sheni 5, 10.: l’expression: je l’ai aussi donné, etc. (ib. 26, 13) est applicable à l’oblation sacerdotale (1/50) et à celle de la dîme (1/100); comment donc se fait-il que, plus haut, on exige la récitation lors de la remise de l’oblation, tandis qu’ici le propriétaire en est dispensé? R. Ila répond: on a voulu indiquer plus haut que le donateur récite; tandis qu’ici, en cas d’attente prolongée, celui qui donne et celui qui accepte les prélèvements doivent réciter également la formule officielle (mais pour l’oblation, le cohen ne la récite jamais) R. Zeira dit: les rabbins plus haut avaient déjà pensé, et ici ils ont exprimé cet avis, que si l’on a de la dîme tardive séparément, il faut réciter la formule, en la faisant disparaître; ce qui n’a pas lieu pour l’oblation (que l’on mentionne avec la dîme, non à part). En effet, dit R. Yossé, une Mishna (61)Ib. 14. confirme cet avis (le cohen ne dit rien). Mais R. Yossé réplique que les lévites peuvent réciter, car il s ont à eux les villes de refuge. A quel cas applique-t-on cette hypothèse de confession? s’il s’agit d’un cohen qui a de l’oblation et de la dîme, il va sans dire qu’elles sont à lui (à quoi bon réciter)? C’est au cas où il a de la 2e dîme et des prémices (on récite alors par jonction, non à part). R. Ila dit: nous avons appris que celui qui a de la dîme fera la récitation séparée ainsi que celui qui a des prémices, et l’on en conclut de même pour celui qui a de l’oblation (il n’y a de discussion que lorsque le cohen ayant un champ, donne aussi des prélèvements).
Pnei Moshe non traduit
אמר ר' הילא תניי תמן וכו'. כלו' דר' הילא מוסיף להקשות דהא תני תמן בחדא ברייתא דהתרומה וכן הביכורים טעונין וידוי להנותנן לכהן שאומר נתתי ולכהן הנוטלן שאומר שאכלן בקדושתן:
אמר ר' זעירא. לתרץ הרומיא דמתני' ודברייתא דרבנין דתמן סברין לומר וכן רבנין דהכא אמרין כן דהא דקאמר מה שאין כן בתרומה מפני שמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא אבל תרומה אינה כן אלא מי שיש לו תרומה בפני עצמה אינו מתודה וכי תנינן התם דיש לה וידוי אם הוא מתודה על הכל מתודה הוא גם על התרומה עמהן:
מתני' אמרה כן. דאפי' יש לו תרומה בפני עצמה מתודה הוא דהא תנינן שם ישראל וממזרים מתודין וכו' ר''מ אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש ויכולין להתודות והשתא מה אנן קיימין בהא דקאמר ר' יוסי דאף הכהנים יכולין להתודות מפני ערי מגרש ומקלט שיש להן אם בתרומה ועם המעשר שלו הן בתמיה וכי המעשר של כהנים הוא ואלא על כרחך כי אנן קיימין בתרומה לבדה וא''כ קשיא על דר''ז דבעי למימר דבתרומה לבדה אינו מתודה:
אמר ר' הילא. דלאו מילתא היא דלא שמעינן מהא דר' יוסי מידי לענין תרומה לבדה אלא דשמעינן דמי שיש לו מעשר בפני עצמו מתודה הוא כדקאמ' דאף הלוים מתודין והרי אין להם אלא מעשר בלבד וכן שמעינן דמי שיש לו בכורים בפני עצמן דמתודה כדקתני דהכהנים מתודין וזהו מפני הבכורים בלבד וכהאי ברייתא דלעיל דאף הנוטלן מתודה:
שמעינן מי שיש לו תרומה בפני עצמה מתודה. בתמיה דהשתא לא שמעת מידי לתרומה דהכהנים מפני הביכורים והלוים מפני המעשר מתודין ולעולם תרומה בלבדה אינו מתודה עליה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source